מזמן לא אפשרתי לעצמי לצאת לטבע.
דבר שהיה שגרת בית הוריי. ואחריו היה הטבע כצל, הריחות, הצבעים של הפרחים והצמחים, העצים הגבוהים שנתנו פרי או צל, שעות הייתי מבלה עם משפחתי או חברותיי.
כשהבגרות הגיעה מצאתי נחמה בשקט ומשהו שלא חיפשתי בשבילי בצמחים שהבאנו.
ואז נתתי לחיים לנהל אותי ולסחוף אותי בדרכם.
לשהות עצמית כזו ולשקט כזה – עם הריחות וציוץ הציפורים – לא הגעתי לשום מקום. בעצם לא נזכרתי בכלל שזה קיים.
היום – הזיכרונות ליוו אותי. מכניסת היער, הציפורים/השקט, הזיכרונות הטובים, עם הרוגע של תומר המדריך, עם רצוני והעוז לחוות שוב את אותה החוויה שכן אפשרו לי להירגע, ללכת לאט, להיקטף, להריח, לראות עלים על הקרקע, לראות צמרת עצים בשמיים, להריח שלווה.
לא התגנבה לה שום מחשבה על היומיום: או טרדות או משימות – כלום. התנתקות גמורה.
אני מרגישה שקטה, רגועה, שלווה, מקשיבה, וגם השתנתה קצת/כמעט תחושה טובה.
תחושה נשכחת שמחזירה – אך גורמת עדיין לזכור – יותר טוב מכל תרופה.
שלווה.
